26.08.2011
הגוף נרגע, מסדיר נשימה.
4 שעות רצנו אתמול, אני ואורי. ריצה, הליכה מהירה.
הגוף מותש, מרגיש את הגב. עברתי את הגבול שלי. פרצתי אותו?
דברים חשובים מאוד למדתי מאורי אתמול. הרבה מושפעים מאומנויות הלחימה, אבל מתאימים מאוד גם לעסקים:
כשמישהו עם אג'נדה פוגש מישהו בלי אג'נדה, שניהם עושים את מה שזה עם האג'נדה תכנן (אלפרד).
למשל, כשאני שולח למישהו הצעת מחיר, אני צריך לכתוב לו בדיוק עד מתי הוא מאשר לי את זה, כדי שנוכל להתחיל בעבודה ב... ולהגיע ל...
למשל, כשאני מגיע לפגישה, חייב להיות לי ברור מה תהיה התוצאה הרצויה שלה מבחינתי.
אפשר בכוח קטן לעורר תגובה גדולה
אורי מניח יד מעל הכתף שלי ואומר לי שאשאר לעמוד - לא לתת לו לדחוף אותי. הוא נוגע בי נגיעות זעירות, ואני יוצא משיווי משקל. אורי מסביר שנגיעה קלה בקדמת הכתף שולחת למוח אינדיקציה שדוחפים אותי אחורה, ואז אני מתנגד ודוחף קדימה חזק. אבל אז הוא נוגע באחורי הכתף, והמוח מורה לדחוף חזק אחורה. מדהים. והכל בנגיעות זעירות.
אני עוד לא בטוח שאני מבין את המימוש של זה
איך לעורר את הצד השני לפעולה הרצויה לי
נניח שקורית פעולה שיש בה ערך לצד השני: פגישה, הדרכה, כל דבר.
אם נסיים את הפעולה באופן שהצד השני רוצה או מצפה, הוא יילך, ולא ברור אם ירצה עוד משהו.
לעומת זאת, אם נסיים את הפעולה מיוזמתנו, קצת לפני שהצד השני קיבל את כל מה שהוא רוצה, הוא ירצה עוד! ולא כי חסר משהו, אלא כי הוא לא הכתיב את הסיום.
למשל: אם קבעתי פגישה ראשונה עם לקוח, ובסוף הפגישה הוא יוצא עם תסריט מלא וברור, לא בטוח שיחזור. ובעיקר אם עוד הארכנו את הפגישה כדי להספיק לסיים את כל מה שהוא רצה ממנה. לחילופין, אני יכול לחתוך את הפגישה 15 דקות לפני סוף הזמן, כדי שנספיק: 5 דקות לסכם, 5 דקות להיפרד, 5 דקות להתכונן לפגישה הבאה שלי... הלקוח יוצא עם טעם של עוד.
למשל: אם אני עושה סדנא או הדרכה, תמיד תמיד צריך הלקוח לצאת ממנה כשבוער בו לדעת עוד משהו. משהו נוסף, אחר, מתקדם יותר. וזה רק הוגן, כי הרי תמיד יש לי עוד מה לתת לו! לא משנה כמה ערך נתתי בפעולה מסויימת, תמיד יש עוד. למה לא לתת לו לדעת את זה?כשמפעילים כוח על מישהו אחר, יש דרך לדעת מה עוצמת הכוח הרצויה לו.
הדרך היא לעצור קצת לפני, ולתת לצד השני להתקרב.
למשל: לקבוע עם לקוח פגישה, בלי לסגור את השעה, ולתת ללקוח לעדכן אותי לגבי השעה הנוחה לו.
וחוצמזה, מחשבה שחשבתי הבוקר:
Do less.
הראש כל יום מלא מחשבות "מה עוד אני צריך לעשות. ויש את זה, וההוא, וזה שיט לא הספקתי לטפל בו". אנחנו לא צריכים עזרה בלחשוב שאנחנו לא עושים מספיק. אנחנו כן צריכים עזרה בלהוריד משימות עוד ועוד ועוד עד שנשאר הלב הפועם. ואם בסוף נוריד ונוריד ועוד יישאר לנו זמן מיותר - נהדר! נקצה יותר זמן למה שאנחנו באמת אוהבים, ננוח, נחשוב, נאהב.
אני יושב לי בגינה בצל של עץ הלימון, ומעלי תלויים הלימונים הקטנים האלה, שעוד מעט יהיו גדולים. זה מדהים כמה מעט מאמץ צריך כדי לשתול ולגדל עץ לימון, וכמה הרבה אפשר ליהנות מהפירות שלו אחר כך...נראה שההשקעה העיקרית בלגדל עץ לימון היא תשומת הלב שאנחנו נותנים לו.
רגיעה מוחלטת. כמעט מדיטציה. עדיין מרגיש את כל הגוף מהריצה הארוכה עם אורי אתמול, ונהנה לתת לו לנוח ככה, בלי לזוז. מיד נופלת העין שלי על דברים שצריך לסדר בגינה. למשל על ענף הפסיפלורה היבש שתלוי לו מראש עץ האורן. ועוד רגע אני מזנק ולוקח סולם כדי למשוך אותו משם... ופתאום אני מבין את המחיר הכבד כבד שאני משלם על זה שאני קופץ בין משימות. בעיקר במחשב, פתאום קופץ אימייל, פתאום צ'ט, פתאום אני בודק משהו בפייס ועף לאלף עזאזל.
דיברתי על זה שלשום עם ארז כשרצנו - על המוני המשימות הקטנות האלה שיש: לענות לזה, להתייחס להוא. סיפר לי ארז סיפור נהדר על מישהו שנוסע באוטובוס, וכל דקה זורק דולר מהחלון. בסוף כשהוא יורד בתחנה, הוא מבקש מאנשים כסף כי נגמר לו... ואחרי שמתחנן ואוסף קצת כסף הוא שוב עולה על האוטובוס וזורק דולר כל דקה... (לקוח מ- The 48 ways). ככה אנחנו עם הזמן שלנו, שכולם יודעים שהוא הרבה יותר חשוב מכסף, אבל זורקים אותו בלי הכרה. ואחר כך אומרים "אין לי זמן, אני נורא עסוק", והדברים החשובים נשארים בצד: אין זמן לעשות ספורט, אין זמן להירגע במשחק עם הילדים, אין זמן לקרוא.
זה מתקשר לנושא של סדרי עדיפויות שדיברתי עליו הרבה עם אורי אתמול. זה מה שקורה כשסדרי העדיפויות שלנו לא ברורים לנו. נשמע טריוויאלי, כאילו מה? מה חדש פה? זה מה שמדהים - זה לא חדש!! שמעתי את זה אינספור פעמים בחיים שלי, ועדיין לא הבאתי את עצמי אפילו פעם אחת בחיי לשים את הכל מסודר לפי סדרי עדיפויות. לתת לכל דבר את הזמן שלו, בהתאם לחשיבות שלו. נשמע כל כך פשוט...
הנה אני עושה את הדבר החשוב ביותר שיש. אבל איך זה קרה?
כי עדי הזמינה ריסוס להיום. ושקד של ענבל ישנה אצלנו. אז לא נכנסים כולנו במכונית. וחוצמזה שמישהו צריך להישאר עם הבחור של הריסוס, לשלם לו ולנעול. ואסור להיות בבית בזמן הריסוס ולא שעתיים אחריו. אז עדי נוסעת עם הילדים לפארק. אחרי שהבחור הולך אני שוקל לקחת מונית לפארק (אבל אז איך אחזור?) או ללכת לשם. אבל אני כל כך עייף - כולי מותש. אז אני מתיישב בכיסא במרפסת ונרדם. ואז עובר לכיסא בגינה ונרגע. ובסוף חוזרים אלי הכוחות והשקט חזר. וכל זה בצירוף מקרים מוזר ומשוגע, שאם לא היה קורה, לא הייתי מגיע לנוח ולחשוב ולכתוב ולהבין את עצמי ואת העולם ולגדל רעיונות ואפשרויות והזדמנויות. מזל שיש לפעמים את החלונות האלה שבהן יש לך הזדמנות לראות את הדרך. השאלה עכשיו היא האם אלמד את השיעור, או אפטור אותו בתור צירוף המקרים שהוא כביכול. נראה.
יובל.
